(א) היורד לתוך שדה חבירו כו׳ עד כיון שהוא מוחזק בה בפח״ה דף ל״ג גרסי׳ ההוא דא״ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א״ל מינך זבינתה ואכלי שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתי שני אר״נ הדרא ארעא והדרא פירי. א״ר זביד אם טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן (וכתב ר״ש ותוס׳ דרב זביד מילתא באפי נפשיה הוא וה״ק אם מתחילה כי א״ל מאי בעית בהאי ארעא לא השיב מינך זבינתיה אלא לפירות ירדתי כדין אריס או שמכרת לי הפירות עד עשר שנים נאמן במה שאכל למפרע ובשבועת היסת דזבנה מיניה) לאו מי א״ר יהודה האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל ואגדר לדיקלא דפלניא דזבין ניהלי מהימן אלמא לא חציף איניש דגדיר דיקלא דלאו דיליה הכא נמי לא חציף איניש דאכל פירי דלאו דיליה עכ״ל הגמרא. וכתבו התוס׳ שם ז״ל וא״ת מאי איריא כו׳ [עב״ח שהביאו] ועוד כתבו שם התוספות אחר זה בד״ה לא חציף איניש כו׳ ז״ל לאו משום דקאמר בפרהסיא איזיל ואגדור קאמר דלא חציף איניש דאפילו ללקט בצינעא נמי שייך לומר לא חציף איניש אם לא שלקטן דרך גניבה עכ״ל. ונראה דכ״כ משום דהוה קשה להתוספות מאי מייתי ראייה מהא דאר״י כו׳ הנ״ל דילמא שאני התם דאמר כו׳ והנ״י שם ג״כ הקשה קושיא זו וגם חידושי רמב״ן ותירצו בע״א (ונראה שגם הרמ״ה דכ״ר בשמו בס״ס דתורת גניבה אינו של המלקט ס״ל כתירוציה דנ״י בזה ועמ״ש בסמוך) ע״ש אבל רבינו נמשך אחר תירוצו דהתוספות וכמ״ש בסמוך ומש״ה כתבו דמדמדמה להו רב זביד אהדדי נלמד דלאו מידי תליא באמר כן בפרהסיא קודם לכן אלא אפילו לא אמר קודם לכן כלל אלא הלך ביום במקום שיש רואים ולקט פירותיו של חבירו אי לאו דקושטא קאמר דזבנה ניהליה לא היה עביד חציפות כולי האי וז״ש התוס׳ אם לא שלקט דרך גניבה ר״ל שלקט בלילה ובעת שאין רואין דאז אין חציפות ונראה דמ״ש התוספות ובלבד שלא יאכל דרך גניבה לא כ״כ כ״א אמה דאיירי בו בגמרא והיינו דאין הפירות מונחים ברשותו אבל אם מונחים ברשותו והוא מוחזק בהן אינו יכול להוציא מידו אפילו לקטן דרך גניבה כי דרך גניבה לא ממש הגניבה וכמו שכ״ר בסמוך. ובזה שכתבתי דברי רבינו מבוארים דמתחילה כתב דהיורד לתוך שדה חבירו וליקט כו׳ ור״ל אפילו ירד בגניבה אפ״ה אינו יכול להוציא מידו כיון שלקטן כבר והוא מוחזק בהו וכמ״ש התוספות זה בפשיטות דמהניא חזקה לזה. ואח״כ כתב ואין צריך לומר אם לקטן שנים רבות כו׳ ורצה לומר ג״כ אף שלקטן בגניבה דלית ביה טענת דאין אדם חציף אפ״ה נאמן במיגו דלקוח ומש״ה אפילו הפירות שאינו מוחזק בהן עדיין אין מוציאין מידו במיגו כו׳ דדרך גנובה אינו ממעט אלא דלא הוה חציפות אבל לא חזקה דג״ש וטוען לקוח הוא בידו מאחר דמ״מ אמר אלך ואלקט אלא שלא אמר כן בפרהסיא וכדפירשו הרמ״ה. ונ״ל דרבינו ס״ל כוותי׳ מדהביאו באחרונה וכמ״ש פי׳ דבריו בסמוך. ואח״כ כתב דינא דגמרא דאם אמר אלך ואלקט כו׳ דאין ב״ד צריכין למנעו ואם אחר שלקטן אפילו עדיין לא הוליכן לרשותו דלית ליה בהו חזקה אפ״ה נאמן הוא נגד ב״ה לומר שמכרן לו מטעם דאין אדם חצוף. והא דכתב בהאי בבא ואם אין בעל האילן והשדה כאן ולא כתבו בבבא ראשונה ה״ט דבבבא ראשונה דאיירי דידד בתורת גניבה אף שהיה כאן הו״ל כלא היה כאן דירד שלא מדעתו גם איצטריך לכתבו בהאי בבא לרבותא דאם היה הבע״ה כאן פשיטא דלא ימחה הב״ד כיון דהוא עצמו יכול למחות ואינו מוחה ודאי הדין עם זה היורד וק״ל. ואח״כ כתב דאפילו אם לקטן כבר והוא מוחזק בהן אפ״ה אם טוען שמכר לו גוף הקרקע אינו נאמן אף על הפירות והוא דברי ר״נ הנ״ל דאמר הדרא ארעא והדרי פירי. ואח״כ כ״ר דברי ר׳ חזקיה שהוא כדעת התוס׳ דל״ד קאמר דאמר כן בפרהסיא אלא ה״ה אם אמר כן בצינעה בפני אנשים מיוחדים. והא דלא ככ״ר בשם התוספות הנ״ל נראה ה״ט משום דמדברי התוס׳ י״ל דס״ל דנאמן אפילו לקטן בצינעה ובלא אמירה כלל וגם אינו מוחזק בהפירות ולא מסתבר לרבינו שיהא נאמן בזה דהא אין כאן חציפות כלל מש״ה מביא דברי רבי חזקיה דמלשונו משמע דס״ל דלא בעינן אמירה בפרהסיא אלא גם אמירה בצינעה סגי אבל אמירה על כל פנים בעינן בפני אנשים מיוחדים דאל״כ אף שאינו הולך בגניבה ממש מ״מ דרך גניבה יש וכתב עליו דהרמ״ה פליג וס״ל דגם אמירה בצינעה תורת גניבה וגזילה יש עלה ולכך אמר תורת גניבה אף שאינו גניבה ממש מ״מ תורת גניבה עליו לענין זה דלא מיקרי חציפות כולי האי אלא בעי׳ אמירה בפרהסיא. ובזה מיושב דלא תיקשי דיוקי דברי הרמ״ה אהדדי דמתחיל בפרהסיא וסיים בגניבה ודין בצינעה בלא גניבה לא כתב אלא ודאי ס״ל דבכלל תורת גניבה הוא. והתוס׳ לא ס״ל כוותיה דהרמ״ה אבל כרבי חזקיה יכול להיות דס״ל כן נ״ל פי׳ דברי רבינו. ומהתימה על הרא״ש שקיצר ולא העתיק אלא לשון הגמרא מיהו י״ל משום דדין תפיסה פשוט ליה ובגמרא לא נזכר דצ״ל כן בפרהסיא ומש״ה לא הוצרך לכתוב יותר מדברי הגמרא ודוק:

(ג) ומש״ר אבל אם באו קודם שלקטם מעכבין כו׳ הנ״י כ״כ ג״כ וכ׳ מילתא בטעמא וז״ל דהא טעמא דמהימנינן ליה משום דאמרינן אי לאו דקושטא קאמר לא הוה חציף כולי האי ללקוט פירות בשדה חבירו ולא ירא לנפשו דהבע״ה יבוא ויתפסנו עליה כגנב ואם נאמר דאף כשיבוא הבע״ה וימחה בידו שלא ילקט יהא נאמן לומר אתה מכרת לי ולא ישגיח בו וילקט לנפשו א״כ אין טעם כלל במה שנהימניה דהא אדם רע מעללים יסמוך ע״ז ללקוט פירות חבירו ויאמר אף אם יבוא בעל השדה וימחה בי אהיה נאמן נגדו עכ״ל ע״ש:

(ד) והאומר אלך ואכרות כו׳ פי׳ דבשלמא גבי פירי דעבידי אינשי דמזבני אמרינן ודאי קושטא קאמר זה ולא חציף אינש כו׳ אבל דקל אין דרך בני אדם למכור ולקוץ וא״כ זה שאמר אלך ואכרות אנו רואים לפנינו דחציף הוא ולכן מוחין תוס׳ שם ע״ש. ודלא כב״י דפי׳ בע״א ועד״ר: